<h1>עבוה"ק לרשב"א בית מועד שער ראשון</h1>
<h2>דף ג.</h2>
פירות העשויין להוציא מהן משקין כזיתים וענבים אין סוחטין אותן ביום טוב ואין צריך לומר בשבת, ולא עוד אלא אפילו הכניסן לאוכלין ויצאו מהן משקין אסורין, חוששין שמא יתן דעתו להוציא מהן משקין ויסחוט. תותים ורימונים רובן לאכילה ומיעוטן למשקין, ולפיכך אין סוחטין אותן שהרי יש שסוחטין אותן למימיהן, הכניסן לאוכלין ויצאו מהן משקין מותרין, שכל שרובן לאכילה והכניס אלו לאכילה אע"פ שאתה מתיר היוצא מהן אין חוששין שמא ימלך ויסחוט. שאר מיני פירות כעוזרדין וחבושין ופרישין כולן לאכילה הן עומדין ואין עשויין למשקין, ולפיכך סוחטין אותן לכתחילה שאינו אלא כמפריד אוכל מתוך אוכל. השום והבוסר והשלקות הרי הן כתותין ורימונים ואין סוחטין אותן לכתחילה, וכל שכן הבוסר שרובו למשקין ולפיכך אפילו לשחקו בקערה אסור, דשחיקתו זו היא סחיטתו. אבל השום והשחלים והחרדל נדוכין כדרכן ואינו חושש, אבל לא יסחוט, ודג להוציא ממנו צירו הרי זה אסור. וכולן שריסקן מערב שבת והטעינן קורה מבעוד יום ויצאו מעצמן מותרין ואין צריך לומר ביום טוב ואפילו זיתים וענבים, אבל לא יגמור בידיים. פעמים שאפילו לסחוט בידיים מותר ואפילו זיתים וענבים. כיצד, סוחט אדם אפילו אשכול של ענבים לתוך הקדירה שיש בה אוכלין ובכל מקום שיש בהן אוכלין, ואינו נמנע ואפילו בשבת, שכבר ביארנו שכל משקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל ואינו אלא כמפריד אוכל לתוך אוכל. וכן הסכימו מרבותי הגדולים מורי הוראה, אלא שיש מן הגדולים שאסרו לעשות כן בשבת. ונראין דברי הראשונים והמחמיר תבוא עליו ברכה.
החולב אסור, ולא עוד אלא אפילו לינק בפיו אסור. במה דברים אמורים שלא במקום צער חולי, היה חולה וצריך לו אע"פ שאין בחליו סכנה, יונק בפיו ולפי שהיונק מפרק כלאחר יד הוא ואין בו אלא משום שבות, ובמקום צער חולי לא גזרו. פעמים שאפילו לחלוב ביד מותר. כיצד, היה חולב בתוך הכלי שיש בו אוכלים הרי זה מותר, שהמשקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל. והורו הגאונים ז"ל שלא נאמרו דברים אלו אלא ביום טוב אבל בשבת אפילו חולב לתוך האוכל אסור, מפני שבא מעז שאסור לשוחטה בשבת והרי הוא נולד מן המוקצה. ומקצת מגדולי הראשונים והאחרונים הורו בשבת להתיר כיום טוב, ואע"פ שנראין דבריהם שומעין לראשונים להחמיר הלכה למעשה. ובכל מקום ביום טוב מותר לחלוב לתוך הקדרה של אוכלין. במה דברים אמורים בחולב מעז העומדת לאכילה, אבל מעז העומדת לחלבה אסור אפילו ביום טוב משום נולד מן המוקצה.
<h2>דף ט.</h2>
לפיכך גלגל עיסה מערב יום טוב וגמר לישתה מערב יום טוב, אין מפריש חלתה ביום טוב ואפילו בחוצה לארץ. אבל אם גלגלה מערב יום טוב וגמר לישתה ביום טוב מפריש חלתה ביום טוב ונותנה לכהן. ואם חלת האור היא מפרישה ומניחה עד הערב, ולא ישרפנה ביום טוב שאין שורפין קדשים ביום טוב. ואם רצה לאפות הכל ביום טוב קודם הפרשתה, אופה ואוכל ולערב מפריש ממנה חלתה, לפי שחלת חוצה לארץ אוכל והולך ואח"כ מפריש. אם כן למה אינו מפריש ביום טוב (אף) בשגמר לישתה [מערב] ביום טוב והלא אין הפרשתה מעכבת ואינו כמתקן שהרי אוכל ואח"כ מפריש, לפי שקריאת שם שלה אוסרת לזרים ונראה כמתקן בהפרשתה. לפיכך ביום טוב של פסח אי אפשר להפריש מן העיסה שהרי באה לידי חימוץ, וכחמץ שלו הוא לעבור עליו בבל יראה שהרי יכול לישאל עליה אף לאחר הפרשתה. ולפיכך אופה ואחר כך מפריש לפי שכל פת ופת ראוי לו לאכול והרי הוא כאופה לעצמו. במקומות שנהגו ליתן חלה לכהן מפריש ואופה ונותן לכהן בין לקטן בין לגדול, ואע"פ שיצא עליו טומאה מגופו מותר בה והוא שטבל, או אפילו בעוד טומאתו בו שהרי יכול לבטלה ברוב ולאכול בימי טומאתו. ויש מי שהורה להקל ולהפריש חלת חוצה לארץ אף בשלשה מערב יום טוב, שאין נראה זה כמתקן שאין הפרשתה מעכבת, שהרי יכול לאכול ולהפריש לאחר כך כמו שבארנו. חלת חוצה לארץ אע"פ שאמרו שאוכל ואחר כך מפריש, יש מי שהורה שצריך לשייר קצת יותר מכדי שיעור החלה שהוא מפריש, לפי שצריך להפריש מן המוקף. ויש מגדולי המורים שהורו להקל גם בזה שאין צריך להפריש חלת חוצה לארץ מן המוקף.
<h2>דף יא.</h2>
השוחט את הבהמה ביום טוב מפשיט את העור ומותר להגביהו וליתנו לפני הדורסן ומולח עליו בשר לצלי, אע"פ שדריסת העור ומליחתו מלאכות גמורות ואסורות ביום טוב משום מלאכת עבודה, אין זה אלא כלאחר יד, והתירו סופן משום תחילתן, שאם אין אתה מתיר כאן אף הוא נמנע מלשחוט ונמצא בטל משמחת יום טוב. וכיצד הוא מולחו מערים ומולח כאן מעט כדי מליחת צלי וכאן מעט כדי מליחת צלי ונמצא כולו נמלח. במה דברים אמורים במליחה מועטת כמליחת צלי אבל מליחה מרובה כמליחת קדרה אסור, אע"פ שאף זו כלאחר יד לא התירו אלא כל שיש בו די לשומרו מן ההפסד. ובמה דברים אמורים כששחט ביום טוב, אבל שחט מערב יום טוב אפילו לא הופשט עד למחר אסור, שהרי אפשר היה לו למולחו וליתנו לפני הדורסן מערב יום טוב, ולפיכך אסור אפילו להגביה אלא אם יש עליו בשר. ולמה אין מגביהין אותו והלא העורות מטלטלין אותן אפילו בשבת מפני שראוין לישב עליהן, לפי שהעור הלח אינו ראוי לישב עליו אלא מדוחק. אין מולחין את החלבים, ואין מהפכין בהם ואין שוטחין אותן ברוח על גבי יתידות שמא יבוא למולחן בפני עצמן ויראה כמעבד, (שאי) [ואי] אפשר למלוח עליהן כדרך שהוא מולח על העור שהרי הבשר בולע מן החלבים.
<h2>דף יא:</h2>
מסלקין תריסי תיבה שידה ומגדל שבחנויות להוציא מהן תבלין או פירות ביום טוב. ולא זו בלבד אלא אף מחזירין, שאין בנין וסתירה בכלים. ולמה התירו לו להחזיר והלא יש כאן משום שבות, לפי שאם אי אתה מתיר לו להחזיר אף הוא אינו מסלק ופותח, ואם אינו פותח נמצא בטל משמחת יום טוב. ולפיכך תריסין שבתיבה שידה ומגדל שבבתים אסור, שאינו נמנע מלפתוח ולהניחן פתוחין שנשמרין בתוך הבית. ובמה דברים אמורים בשאין שם פתח, אבל יש שם פתח משתמש דרך הפתח. ובשאין להן ציר כל עיקר, ואפילו בשיש להן ציר באמצע ואין להם ציר מן הצד, ואפילו מחזיר כל צרכו מותר. ובלבד שלא יתקע. ואם תקע הרי זו מלאכה גמורה וחייב משום מכה בפטיש. דברים אלו שאמרנו בתריסין רפויין ואינן רפויין, ולפיכך מן הצד אסור להחזיר כל צרכן. היו רפויין גמורים מחזירין ואפילו בשיש להן ציר מן הצד ואפילו בשבת ואין צריך לומר ביום טוב, והוא שלא יתקע.
<h2>דף יב:</h2>
מקומות שנהגו ליתן מתנות כהונה לכהן הזרוע והלחיים והקיבה מפרישין ומוליכין לכהן ואפילו נשחטו מאמש והורמו מאמש או שהורמו מהיום, לפי שאין נראה זה כמתקן שהרי אין המתנות טובלות, ועוד שאף קודם הפרשתן כמופרשין הן, שהרי ניכרות ועומדות בפני עצמן הן ואינו נראה כמתקן, ועוד שאף הן לאחר הפרשתן מותרות לזרים ולפיכך אין כאן שום תיקון בהפרשתן ומותר.
המולל מלילות ביום טוב מנפח על יד על יד ואוכל ואפילו בקנון ובתמחוי, אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה. וכן הדין במולל מערב יום טוב למחר מנפח על יד ואוכל. אין דשין תבואה וקטניות ושאר מיני אוכלין ביום טוב, אבל מפרכין את החרדל ביד מן הקשין שלו וכן מוללין מלילות ביום טוב.
וכיצד מולל, מולל בידו אחת באצבע אחת על כל האצבעות, שהרי יש כאן שנוי שאין דרכו לעשות כן בחול, וכשהוא מנפח מנפח אפילו בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה ובכברה כמו שביארנו. ויש מי שהורה שלא נאמרו דברים הללו אלא ביום טוב אבל בשבת אין מפרקין אוכל מתוך קש כלל, ולא התירו בשבת אלא למלול לרכך את האוכל. ואם מלל מערב שבת, מנפח בשבת בידו אחת ואפילו בכל כחו. ויש מגדולי המורים שהורו שמולל בשבת בשנוי זה באצבעו אחת על כולן. ודברים הללו בשבת אמורין אבל ביום טוב מולל כדרכו בלא שום שנוי.
<h2>דף יד.</h2>
אין טוחנין ביו"ט ולא עוד אלא לכתוש את הריפות במכתש אסור. במד"א במכתשת גדולה שכן דרכו בחול אבל במכתשת קטנה כותשין. במד"א לבני בבל ובמקומות שתדירין לאכול הריפות וכותשין הרבה וצריכין למכתשת גדולה ולפיכך הקטנה שנוי להם, אבל בארץ ישראל ובמקומות שאין תדירין לאכול כן אפילו בקטנה אסור, שאין כתישה בקטנה שנוי להם. כל מקום שיש עבדים פרוצים, אפילו בקטנה אסור שמא יעשו בגדולה ויאמרו בקטנה עשינו. אין שוחקין את הפלפלין ברחים שלהן, שזו טחינה גמורה היא להם, אבל דכין אותן כדרכן אפילו במדוך של אבן, שכל התבלין נדוכין כדרכן והפלפלין כתבלין ואף הכרכום נדוך כדרכו. המלח רכה ונדכית היטיב בשנוי ולפיכך בזמן שדכה בפני עצמה, צריך שיטה המדוכה קצת כדי שישנה קצת בדיכתה. ואם דכה בתוך התבלין דך כדרכו ואינו חושש. עושין קונדיטון ביום טוב ואינו חושש. השום והשחלים והחרדל נדוכין ביום טוב כדרכן. ויראה לי שאין טוחנין את החרדל ברחים שלהם, שטחינה גמורה היא זו ואסור. ולמה הדבר דומה לשוחק את הפלפלין ברחים שלהם שאסור כמו שביארנו.
<h2>דף יד:</h2>
הבורר אוכלין ביום טוב לא יברור בנפה ובכברה לפי שזו ברירה גמורה ואסורה אפילו ביום טוב. אבל בורר הוא כדרכו בחיקו בקנון ובתמחוי שאין כאן אפילו בשבת אלא משום שבות, ביום טוב לא גזרו משום צורך אוכל נפש. כשהוא בורר נוטל אוכל ומניח את הפסולת או פסולת ומניח את האוכל. במד"א בששניהם שוין בטורח ואפילו היה האוכל מרובה בשיעורו, אבל בזמן שהפסולת מרובה בשיעורו או מועט בשיעורו ומרובה בטורחו נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. אימתי התירו לברור, כשבורר ואוכל או שבורר ומניח לאכול לאלתר, אבל אם בירר והניח לבו ביום הרי זה כבורר לאוצר ובשבת חייב חטאת ולפיכך אפילו ביום טוב אסור. איזהו לאלתר כשיעור מה שמסב לאותה סעודה בלבד, ובשבת כל שבורר בכלי אפילו בקנון ובתמחוי ואפילו לאכול לאלתר אסור. היו לפניו שני מיני פירות מעורבין זה עם זה אינו בורר זה מתוך זה ביום טוב בנפה וכברה, אבל ביד ובקנון ובתמחוי מותר. ובשבת מותר ביד, בקנון ובתמחוי אסור. נתפזרו לו פירות בחצר אחד הנה ואחד הנה, מלקט על יד על יד ואוכל. אבל לא יתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. והורו רבותי שאם נפלו במקום אחד נותן אפילו לתוך הסל. נתפזרו לו בין צרורות ועפרורית שבחצר מלקט אחד אחד ואוכל, ולא יתן לתוך הסל ולא לתוך הקופה. אין תולין את המשמרת ליתן לתוכה שמרים ואפילו ביום טוב, שלא יראה כעושה כדרך שעושה בחול. הייתה תלויה מערב יום טוב נותנין לתוכה שמרים אבל בשבת אפילו לתלויה אין נותנין. מערים אדם על המשמרת ביום טוב ותולה אותה ונותן לתוכה רימונים או פירות ואחר כך אם רצה יתן בתוכה שמרים, שהרי זו כמשמרת תלויה שנותנין בה ביום טוב. אין מסננין את החרדל במסננת שלו, אבל מסננין את הביצה במסננת של חרדל. ומה בין חרדל לביצה, שהחרדל נראה כבורר שמקצתו נשאר במסננת והביצה אינו נראה כבורר, וכל שהוא כבורר אסור אפילו ביום טוב כבשבת.
<h2>דף כג:</h2>
אין צדין דגים מן הביברים ביום טוב שכבר ביארנו שהצידה אסורה דבר תורה. אבל צדין חיה מן הביברים, במד"א בביבר קטן אבל לא בביבר גדול. איזהו ביבר קטן כל שרץ אחריו ומגיעו בריצה אחת עד שאינו צריך לפוש עד שיגיענו. היה ביבר גדול שאינו יכול להגיעו בריצה אחת, הרי זה ביבר גדול ואסור.
כל שמחוסר צידה ואסור לצודו אין נותנין לפניו מזונות חוששין שמא ישכח ויצוד. ויראה לי שבמקום הפסד התירו לתת לפניהם מזונות. כיצד, נחיל של דבורים עושין לו פרנסה כדי שלא יברח, אבל אין צדין אותו בתחילה. וכל שמותר לצודו נותנין לפניו מזונות ואפילו בשבת וכל שכן ביום טוב.
<h2>דף כד.</h2>
וכן צדין עופות מן הביבר המקורה שהרי הן כנצודין, אבל לא מן הביבר שאינו מקורה. במד"א בשאינו צריך למצודה לצודו, אבל אם צריך מצודה לצודו אפילו במקורה אסור. ויש מי שהשוה עופות לחיה וזה וזה בביבר קטן שאין צריך למצודה לצודו מותר, וכל שצריך למצודה לצודו אסור. במה דברים אמורים בחיה ועופות שאינן ברשותו, אבל במה שהוא ברשותו מותר. כיצד יוני שובך ויוני עליה וצפרים שקננו בטפיחין ובבירה והחיה שבפרדסים, הרי אלו אינן ברשותו ואסור לצודם. אבל יוני הרדסיאות שבאין לכלובן לערב וכן אווזין ותרנגולין מותר, ואפילו בביבר גדול, שמצויין הן אצלו ומזונותן עליו.
הפורס מצודה ומכמורת מערב יום טוב ולמחר מצא בה חיה ועוף ואין ידוע אם נצודו מערב יום טוב או ביום טוב, הרי אלו אסורין שספק מוכן אסור. מצא המצודה והמכמורת מקולקלין, בידוע שמערב יום טוב נצודו ובכניסתן נתקלקלו ולפיכך מותרין.
<h2>דף כד:</h2>
דגים שצדן הגוי ביום טוב וכן פירות שתלשן ביום טוב הרי אלו אסורין, ואע"פ שצדן או ליקטן לעצמו. הביא דגים ופירות לישראל ונודע שנצודו ושנלקטו מערב יום טוב, אע"פ שהדגים עומדין באדמימותן והפירות ברטיבותן כאילו נצודו ונלקטו מהיום, מותרין ואין חוששין להן משום גזירת בני יומן. וכבר נתבארו בסוף בית נתיבות שאר דיני גוי שהביא דורון לישראל.
<h2>דף כה.</h2>
הסוכר אמת המים מערב יום טוב ולמחר השכים ומצא בה דגים מותרין, בידוע שכבר נצודו מבערב בתוך האמה וכל שהן בתוך האמה כנצודין הן, ואין צריכין זימון שזו היא הזמנתם. וכן חיה שקננה בפרדס היא אסורה כמו שביארנו, אבל העופרים מותרין, שכל העפרים בפרדס כנצודין הן. במד"א בפרדס הסמוך לעיר שדעתו עליהן, ולפיכך אינן צריכין זימון. אבל פרדס שאינו סמוך לעיר אין דעתו עליהן ולפיכך אסורין עד שיזמן מערב יום טוב.
<h2>דף כח:</h2>
דבר תורה מלאכת עבודה אסורה ביום טוב כבשבת שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו. אי זו היא מלאכת עבודה כל שאין בה צורך אוכל נפש כחורש וזורע ובונה ואורג וכיוצא בהן. ולא הותרה אלא מלאכה שיש בה צורך אוכל נפש או שכל נפש נהנית ממנה כאפייה ובישול וכיוצא בהן, שנאמר (שמות י"ב) כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. ולא כל מלאכת אוכל נפש התיר הכתוב שהרי אחר שהתיר מיעט שנאמר אך הוא לבדו יעשה לכם, אך הוא לבדו ולכם מיעוטין הן. ולפיכך יש אפילו מלאכות שיש בהן צורך אוכל נפש ואסורות, ומסרן הכתוב לחכמים והם אמרו שהקוצר והתולש והדש והבורר והטוחן והמרקד והצד והחולב והמגבן והסוחט את הפירות להוציא מהן משקין אסור. וכן אסור מדבריהם לרדות חלות דבש מן הכוורת. ומפני מה מנו את אלו, לפי שלא התירה התורה לתקן ביום טוב מה שדרך בני אדם לתקן מהן הרבה לימים הרבה, כדי שלא יטרח ביום טוב לתקן מחמת חול. וכן לא התירה התורה אלא תקון בדברים שהן ברשותו כאפייה ובישול לא לעקור דבר מגידולו, ואפילו תותים ואבטיחים שנפגמין מיומן למחרתו, לפי שרוב הפירות הנלקטין משתמרין לזמן מרובה ואינו בדין שתהא לקיטתו של זה מותרת ושל זה אסורה, וכל שכן צידת בעלי חיים שאינן ברשותו ושהוא צריך לטרוח ולצוד בחורשים ונמצא בטל משמחת יום טוב. ועוד יש מלאכות ואפילו טלטולין שאסרו מדבריהם כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול כמו שיתבאר. מלאכות אלו יש מהן שהותרו מכללן. כיצד, חלות דבש אסור לרדות אותן מכוורתן משום שבות. במה דברים אמורים בזמן שדבוקות בכוורת וצריך לרדות, לפי שנראה כעוקר דבר מגדולו, אבל נתלשו מן הכוורת וכן דבש הצף בכוורת מותר אפילו בשבת ואין צריך לומר ביום טוב.
<h2>דף כט:</h2>
אין מרקידין את הקמח ביום טוב, שהריקוד מלאכה גמורה היא אבל שונין. ויש מי שהורה שאפילו לשנות אסור עד שישנה קצת. כיצד, מהפך את הנפה ושונה עליה או שונה בנפה על השולחן ולא לתוך הערבה, אבל לא ישנה בתוך הנפה על הערבה כדרך שהוא עושה בחול. ויש מי שהורה להקל לשנות אפילו בלא שנוי וכן נהגו. נפל צרור או קיסם בתוך הקמח, יש מי שהורה שאסור ליטלן ביד לפי שזה כבורר. ולא יראה לי כן אלא מותר ליטול ביד, שכל שעושה ביד אינו אלא בורר כלאחר יד, ולא אסרו אלא בנפה ובכברה כמו שביארנו.
<h2>דף לד.</h2>
ירקות שיש בהן עלין כמושין ונרקבין, מקנבין אותן ביד ואפילו בכלי ובלבד שלא יגוז אותן במספרים שדרכו לגוז אותן בהן מן המחובר, שלא יראה כתולש אותן מן המחובר. הקורנס והעכביות אע"פ שאם בא לתקנן טרחותן מרובה, מתקן ואינו חושש ובלבד שלא יגוז במספרים שלהן. ויש מי שהורה להתיר אפילו במספרים, והראשון יראה לי עיקר שהמספרים כאן וכאן אסור.
<h2>דף לו:</h2>
יש דברים מותרין ביום טוב דבר תורה ואסור לעשות כן מדברי סופרים. כיצד, לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשרות כל אלו ביום טוב ואין צריך לומר בשבת, שכל אלו אסורין משום שבות. ואע"פ שיש באלו משום מצוה אפילו כן אסור לעשות כן, ואפילו לתת תרומה ומעשרות לכהן ואע"פ שיש בזה משום אוכל נפש. לא אסרו אלו אלא לעשות כן לכתחילה, וכולן שעשו בין אונסין בין שוגגין בין מזידין מה שעשו עשוי בשבת ואין צריך לומר ביום טוב.
